שמיטת כספים

מהי שמיטת כספים

חוב שעבר עליו שביעית אסור לתבעו, ואם הלווה בא להחזיר צריך לומר לו המלווה 'משמט אני', ולדעת רוב הראשונים אף אם המלווה לא אמר "משמט אני", החוב נפקע.

מקור דין שמיטת כספים

במצוות שמיטת כספים מצינו בתורה מצוות עשה אחת ושתי מצוות לא תעשה, והן:

[א]. מצוות עשה לשמט את החובות בשנת השמיטה, שנאמר "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ", "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, ב-ג).

[ב]. מצוות לא תעשה, שלא לתבוע את החוב שעברה עליו שמיטה, שנאמר "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו" (שם).

[ג]. מצוות לא תעשה, שלא להימנע מלהלוות לנצרכים מפני החשש שהשמיטה תפקיע את החוב, שנאמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה..." (דברים טו, ט).

דיני שמיטת כספים

בזמן הזה ובחו"ל: מן התורה שמיטת כספים נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג ומדרבנן שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, גם בחו"ל.

נשים: גם נשים מצוות במצוה זו, ולכן רווקה או נשואה שיש לה חשבון בנק משלה צריכה לעשות פרוזבול.

מלווה שעבר ותבע: אם המלווה תובע את החוב, יש אומרים שאף אם הלווה לא שילם לבסוף, עובר בלאו על עצם התביעה. אם גבה המלווה את החוב, יש אומרים שמלבד האיסורים הנ"ל, המעות שגבה גזל הם בידו.

השבת חוב שנשמט: אמרו חכמים [שביעית פ"י מ"ט] "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", ולכן אף שעברה שביעית, ילך הלווה ויחזיר את חובו, וכשאומר לו המלווה "משמט אני" יאמר לו "אף על פי כן, רצוני ליתן לך בתורת מתנה", ואז המלווה מותר לקבל ממנו.

כשהמלווה אומר "משמט אני" יכול לומר זאת בשפה רפה, באופן שרומז ללווה שיאמר "אף על פי כן" וכו'.

לדעת רוב הפוסקים אין לומר בפירוש ללווה שיאמר "אף על פי כן" וכו', אבל מותר לספר לאחרים על כך שהלווה הגיע לתת לפרוע את הממון והוא השיב לו "משמט אני", והם מעצמם ילכו ללווה ויאמרו לו שיאמר "אף על פי כן" וכו'.

תחילת השמיטה משמטת או סופה

להלכה נפסק (חו"מ סי' סז ס"ל) כשיטת רוב הראשונים ששביעית משמטת את הכספים בסופה ואין צריך לעשות פרוזבול עד סוף שנת השמיטה, אבל כתבו האחרונים שטוב לחוש לשיטת הרא"ש (גיטין פרק ד סי' כ) הסובר שאיסור התביעה מתחיל בתחילת שנת השמיטה, רק שבמשך שנת השמיטה אם הלווה מחזיר את החוב מעצמו, מותר למלווה לקבל וא"צ לומר משמט אני[1].

טעם נוסף שטוב לעשות פרוזבול לפני ר"ה של שנת השמיטה, משום שיש מהראשונים שדעתם ששנת השמיטה היא שנה אחת לפני הזמן הנהוג לפי הלוח בימינו, ואף שלהלכה אינו כן, לענין שמיטת כספים שהוא דבר שבממון – אם יטען הלווה כן – יתכן שלא יהא אפשר להוציא הכסף מידו.

אף אדם שעשה פרוזבול בערב שנת השמיטה לצאת ידי דעת הרא"ש, צריך לעשות פרוזבול נוסף בסוף שנת השמיטה.

חובות עבור קניה בהקפה, משכורות, דמי שכירות

הקדמה:
חובות עבור קניה בהקפה אינם נשמטים[אא"כ הייתה זקיפה במלווה], ונחלקו הפוסקים האם דין זה רק בחובות של חנות מכולת או ירקות שמוכרים בהקפה והדרך שרק אחר כמה קניות משלמים להם, או אף בחנויות שרגילים לשלם לאחר כל עסקה וקנה מהם בהקפה, האם גם חובות לחנויות אלו אין השביעית משמטת כיון שלא ניתן הכסף להלוואה. מחלוקת זו תלויה בשיטות הראשונים דלהלן.

שנינו במסכת בשביעית [פ"י מ"א] "שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר. 'הקפת החנות' אינה משמטת, ואם עשאה מלווה הרי זה משמט... 'שכר שכיר' אינו משמט, ואם עשאו מלווה הרי זה משמט".

ובביאור הטעם ש'הקפת החנות' ו'שכר שכיר' אינם משמטים, נאמרו שני דרכים:

דרך ראשונה [דעת רוב הראשונים[2] – רק הלוואה משמטת, אבל חוב שחייב על מכר או שכר עבודה, או בכל דרך אחרת - אינו נשמט.

דרך שניה[3] – כל חוב משמט, ואף אם נוצר על ידי מכירה או עבודה או בכל דרך אחרת, והטעם ש"הקפת החנות" ו"שכר שכיר" אינן משמטין הוא משום דבזמנם הרגילות הייתה שקונים בחנות בהקפה במשך זמן ארוך, ומשלמים רק כשמצטבר סכום גדול ביותר, וכן הייתה הרגילות שמשלמים משכורת לשכירים רק לאחר שהצטבר סכום גדול, ונמצא שבסיום שנת השמיטה עדיין אין החוב עומד לגביה, ולכן אינו משמט.

ויש נפקא מינה מעשית בין שני הטעמים הנ"ל:

משכורת חודשית לעובד בזמננו שמקובל

לשלם לאחר זמן קצר, לדעת רוב הראשונים אינה משמטת, כיון שאין זה חוב מחמת "הלוואה", ואילו לדעת הרמב"ם זה כן משמט. וכן הקפה בחנות בזמנינו, שמקובל לשלם פעם בחודש: לדעת רוב הראשונים אינו משמט [אם לא היה זקיפה במלווה] דהרי זה נכלל בגדר 'הקפת חנות', אולם לדעת הרמב"ם משמט כיון ש'הקפת חנות' הנאמר במשנה הוא רק באופן שבזמן סיום שנת השמיטה החוב אינו עומד לגביה, ובזמננו החוב עומד לגביה.

אמנם גם באופן של 'הקפת חנות', אם היה 'זקיפה במלוה' החוב נשמט [וזו כוונת המשנה הנ"ל "ואם עשאה מלווה משמט"]. ומהו 'זקיפה במלוה'- מצינו בזה שיטות רבות ונפרט מקצתם: שיטת הרא"ש (גיטין פ"ד סי' יז), שזהו קביעת זמן לפרעון החוב לפני ראש השנה, ושיטת המרדכי (שבועות מט. רמז תשפ) שכתיבת סיכום של כל החוב ביחד חשובה זקיפה במלוה.

העולה לדינא:

א. משכורות לעובדים עבור עבודתם אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואה ושביעית משמטתם.

ב. חובות עבור השכרת בית או רכב אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ג. חובות שנוצרו עקב התחייבויות שאדם התחייב לחברו [באופן שההתחייבות מועילה לפי ההלכה] אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ד. חובות לשדכן או למתווך אינם נשמטים, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ה. קנה בחנות בהקפה, החוב אינו נשמט. ויש אומרים שדינו כהלוואות והחוב נשמט.

ו. באופן שהקניה בהקפה נעשית ברישום במחשב שבכל קניה נעשה סיכום של כל החוב של קניות שקנה עד היום, יש לדון שהדבר נחשב כ"זקיפה".

ז. חובות לחברת טלפון או חברת חשמל, נחשבים כ'זקיפה במלווה' והחוב נשמט, ולכן אם קיבל הודעה לשלם את החוב לפני ראש השנה, יש לדאוג לשלם את החוב עד אז.

[1] לשון השועה"ר (הל' הלוואה סי' לו) "לכתחילה יש לעשות פרוזבול בער"ה ", ולשון התומים (חו"מ סי' סז ס"ק כו) "יש להחמיר לעשות פרוזבול, ויר"ש יצא ידי כולם".

[2] עי' תוס' (גיטין יח ע"א ד"ה מאימתי), תוס' (כתובות נה ע"א ד"ה ולשביעית), ובראשונים כתובות שם, עי' רמב"ן וריטב"א שם, ובמאירי (גיטין לז).

[3] שיטת הרמב"ם לפי ביאור הבית יוסף (חו"מ סי' סז), ובכסף משנה (פרק ט מהלכות שמיטה ויובל הי"א) וכן הוא להלכה בסמ"ע (ס"ק כו) ובשו"ע הרב (הל' הלוואה סע' לט).

[4] ישנם ג' סוגי קופות גמ"ח:

קופת גמ"ח שהאחריות על גבאי הגמ"ח: כלומר, אם אין כסף בקופה [כגון מפני שהלווים לא החזירו וכו'], ואחד המפקידים רוצה למשוך את הכסף שהפקיד, הוא יכול לגבות מכספו הפרטי של גבאי הגמ"ח [הפקדה זו נחשבת כהלוואה מאדם לאדם].

קופת גמ"ח שהאחריות על קופת הגמ"ח: כלומר, אם אין כסף, יכול המפקיד לגבות את כספו מההון העצמי של קופת הגמ"ח, וא"א לטעון לו שהכסף שהפקיד בעבר נמצא כעת אצל הלווים.

קופת גמ"ח שהאחריות על המפקיד: כלומר, אם אין כסף, המפקיד הפסיד את כספו, ואין קופת הגמ"ח צריכה לשלם את ההפקדה מההון העצמי שלה.

יל"ע מה הדין כאשר הפקיד בסתמא ולא סיכם עם הקופה מי האחראי, ואכמ"ל.

[5] ואף שבאו"ש פ"ט משביעית הי"ח נסתפק בדבר, בהגהות מהריק"ש מתיר משום שאינו כדין ומותר לעשות בלילה.

[6] הגהות מהריק"ש סל"א, שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' עב, אך בתומים סקכ"ג נסתפק בזה, ולדעת השו"ע שצריך בי"ד חשוב יותר יש להקפיד שלא יהיו קרובים.

[7] יש מן הראשונים הסוברים שצריך שאף למלווה יהיה קרקע (שו"ת מבי"ט ח"א סי' שא).

[8] עי' רש"י ותוס' בגיטין לז. ד"ה אלא על הקרקע, וכן רש"י ותוס' בקידושין כו: ד"ה לכתוב עליה פרוסבול, וכן רש"י ותוס' בבבא בתרא (כז.), וכ"כ הרשב"ם (ב"ב סו) בשם רש"י.

[9] ויש להקשות לשיטת רש"י והתוס' שכתבו שהטעם שצריך שיהיה קרקע ללווה הוא משום שתקנת פרוזבול היתה בהלוואה המצויה, והרגילות היא שמלוים רק אם ללווה יש קרקע כדי שיהיה למלווה מהיכן לגבות, דלפי"ז נמצא שצריך שיהא ללווה קרקע בזמן ההלוואה, ואילו הדין אינו כן, וסגי בכך שיהא לו קרקע בזמן כתיבת הפרוזבול. וצריך ליישב, דעיקר תקנת הפרוזבול הוא על "הלוואה מצויה", וכיון שבשעה שכותבים את הפרוזבול יש ללווה קרקע והחוב מצוי, לא פלוג רבנן ואפשר לכתוב פרוזבול.

[10] פשוט. כל דין זה הוא דוקא אם הממון שייך להם, אולם אם קיבלו רשות להלוות כסף של אביהם, אינם צריכים לעשות פרוזבול אלא אביהם, משום שאין זה ממון שלהם.

[11] כסף המופקד בחשבון בנק נחשב כהלואה לבנק.

[12] בחור או בחורה שקבלו מתנה מהוריהם או מאחרים, לפי הרבה ראשונים (ב"מ יב) הכסף שייך לבחור או הבחורה, וכן פסק להלכה הרמ"א (חו"מ סי' ער ס"ב) ואם כן, צריכים לעשות פרוזבול כשהכסף הזה נמצא בבנק. [ולענין כסף שקיבלו מעבודה ראה להלן סעיף ד'].

[13] כנ"ל.

[14] בחור או בחורה שאינם סמוכים על שולחן אביהם, אזי הכסף שהם מקבלים תמורת המלאכה שייך להם, אך אם הם סמוכים על שולחן אביהם, נחלקו בזה הראשונים האם הכסף שייך לאביהם, או שייך להם. יש מן הראשונים שסברו שהכסף שייך לאביהם - עי' תוס' ב"ק (פז ע"ב ד"ה וקתני), ושו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' קה) דסברי ששייך לאב, ועי' שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לה) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קה) וציין זאת בהגהות רעק"א (חו"מ סי ער) ומובא בעין הגיליון שם [מהדורת טלמן]. אולם יש מן הראשונים שסברו שמעשה ידיהם לעצמם - עי' ריטב"א ב"מ (צב ע"ב) ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי הנ"ל ובשו"ת שבות יעקב הנ"ל. ולפי הראשונים שסברו שמעשה ידיהם לעצמם, אם יש להם כסף מהעבודה שמופקד בבנק, או שהלוו לאחרים, צריכים לעשות פרוזבול.

[15] לפי המבואר לעיל בהקדמה, שנשים צריכות לעשות פרוזבול.

[16] ועי' במנחת חינוך (מצוה פד) מה שכתב בזה. ועי' שו"ת בנין שלמה (חו"מ סי' א) מה שדן בזה.

[17] ועיין בחידושי רעק"א (גיטין לב ע"א) מה שכתב בזה, וכן בנו"ב (מהדו"ת יו"ד קמז) ומחנ"א (הל' שלוחין סי' ז).

[18] פשוט, דכיון שאין לה כספים משלה [כגון כספים מלפני חתונתה או ירושה שירשה, שכספים אלו מוגדרים 'נכסי מלוג' (כמבואר באה"ז סי' פה) שהגוף שלה והפירות שלו, שאם כספים אלו מופקדים בבנק אזי צריך פרוזבול, וכמו שיתבאר להלן סעיף ח] אין צריכה לעשות פרוזבול, ופשוט.

[19] כיון שיש לה חשבון בנק נפרד בהסכמת הבעל, בדרך כלל בסתמא הכספים שם שייכים לאשה, ולכן צריכה לעשות פרוזבול.

[20] עבודות שאינם מקובלות כל כך שנשים עובדות בהם, בפשוטו נראה שאין דינם כ'העדפה' [-עודף המלאכה] ששייך לבעל, אלא דינם כהעדפה שעל ידי הדחק, והנה בכתובות (סו) פליגי תנאי למי שייכת העדפה שעל ידי הדחק, לת"ק שייכת לבעלה, ולרבי עקיבא לעצמה. ולהלכה - דעת ר"ח שהלכה כר"ע שהעדפה שע"י הדחק שייך לאשה, ואילו דעת ר' האי גאון (הובא ברי"ף וברא"ש שם) והרמב"ם (פכ"א מאישות) שהלכה כת"ק שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעל, אלא שדעת ר' האי גאון (עי' טור ובית יוסף אבהע"ז סי' פ) שמה שמעשה ידיה שבאו מהעדפה ע"י הדחק שייכת לבעלה, היינו בכספים שהרוויחה ע"י שדחקה עצמה להרבות במלאכה [כגון בלילה בזמן שאין דרך בני אדם לעסוק במלאכה], אבל אם דחקה עצמה לעשות כמה מלאכות בבת אחת, המותר לעצמה ולא לבעלה.

אך דעת הרמב"ם היא שאפי' עשתה כמה מלאכות בבת אחת, הכל לבעלה. ונראה שאחיות שעובדות במשמרת לילה יש לדונם כהעדפה שעל ידי הדחק.

ובשולחן ערוך (אבהע"ז סי' פ ס"א) פוסק כהרמב"ם שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעלה, אכן הב"ח (שם) כתבו שנהגו כר"ח שלא להוציא העדפה שעל ידי הדחק מהאשה, וכן פסקו החלקת מחוקק והבית שמואל (שם) לדינא, וכן נקט בבית מאיר שם. אכן החזו"א (אבהע"ז סי' ע סק"ה) כתב לדינא דקיי"ל כהשו"ע, ואין מנהג ברור בזה כהב"ח, עיי"ש.

ולשיטות שזה שייך לה, יל"ד האם דינו כ'נכסי מלוג' שהפירות לבעל או ששייך לה לגמרי, ונחלקו בזה הפוסקים. הבית שמואל (שם סק"ב) הוכיח מדברי תוס' (כתובות נט) שדינו כנכסי מלוג שהפירות של הבעל