מתי אשה נאסרת על בעלה מחמת זנות
שאלה
ברצוני לשאול בעניין דין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל" באשת איש שזינתה, ובפרט לגבי כוח נאמנותה של האישה לאסור את עצמה על בעלה.
מה הדין במקרה שבו אין עדים למעשה, אלא האישה עצמה באה לפני הרב ומצהירה במפורש:
"עברתי עבירה עם פלוני, וקיימתי עמו יחסי אישות בהיותי אשת איש."
האם מבחינה הלכתית היא נאמנת בדבריה כדי לאסור את עצמה על בעלה ועל אותו אדם (הבועל)?
מצד אחד, מצאנו בכמה מקומות את הכלל "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ע"ב ועוד), ולכאורה אין אדם נאמן להעיד על עצמו שעבר עבירה.
מאידך גיסא, מצאנו בסוגיית "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", שאדם יכול לאסור על עצמו דבר מסוים על ידי הודאתו.
איך פוסקים למעשה כשהאישה האומרת מיוזמתה שזינתה נאמנת לאסור את עצמה על בעלה?
האם יש לחלק בין נאמנות כלפי עצמה לבין יכולתה להפקיע את זכות הבעל להמשיך לחיות עמה?
בנוסף, אם נאמר שאין די בהודאתה בלבד כדי להוציאה מבעלה, מתעוררת שאלה נוספת:
באילו נסיבות אכן נאסרת אשת איש על בעלה מחמת זנות?
האם יש צורך דווקא בעדות גמורה של שני עדים שראו את מעשה הביאה עצמו?
והרי בפועל כמעט בלתי אפשרי שיתקיימו עדים למעשה עצמו, שהרי אין דרך רגילה שאנשים יראו את עצם מעשה הביאה.
לכן יש לברר:
האם די בעדי ייחוד?
אם שני עדים ראו את האישה והאיש נכנסים יחד למקום סגור הראוי לביאה, וננעלה הדלת באופן המאפשר ייחוד – האם עצם הייחוד אוסר אותה על בעלה?
האם יש הבדל בין ייחוד חד-פעמי לבין מצב שבו ידוע שהם חיים יחד באופן קבוע?
האם יש שיעור זמן מסוים של ייחוד הנדרש כדי ליצור חזקה או אומדנה של ביאה?
האם יש לחלק בין דיני איסור ייחוד לבין הראיות הנדרשות כדי לאוסרה על בעלה?
מהו גדר הראיה או ההוכחה הנדרשת בהלכה כדי לקבוע שאכן זינתה ונאסרה לבעלה ולבועל?
אודה מאוד לרב אם יוכל לפרט את ההלכה למעשה ואת חילוקי הדינים בזה,
בברכה רבה ותודה מראש
תשובה
שלום וברכה
אשה אינה נאמנת, כיון שאוסרת את עצמה על בעלה. ולכן לא אומרים שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
ברור שאם יהיה נידון כלפי עצמה, היא נאמנת, לדוגמא אם תתגרש תהיה אסורה לחזור, כיון שבשעה שאינה נשואה אינה משועבדת לו.
לא צריך עדות על מעשה הביאה, אלא שיראו 'כדרך המנאפים'.
ייחוד רגיל לא אוסר אשה על בעלה, אבל 'נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול'. ועיין רעק"א (קמא סי' צט), מתי נחשב יחוד ככיעור.
כשחיים כאיש ואשה, נחשב כידוע האיסור.
ברור עפ"י הנ"ל שיש חילוק בין איסור ייחוד לאיסורה אשה לבעלה.
בשו"ע אהע"ז שו"ע אבן העזר סי' יא ס"א מבואר שכדי לאסור צריך שיהיה 'כיעור'. כעדות על מנעלים הפוכים או רוק על הכילה.
מקור
שו"ע אבן העזר סי' כ ס"א
ואין צריכין לראות כמכחול בשפופרת, אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים, נהרגים על זה (טור), והאשה נאסרת על בעלה (נ"י פ' שני דיבמות).
שו"ע אבן העזר סי' יא ס"א
ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים), (טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול.
